רגישות יתר – "הגורם הנסתר" להפרעת קשב וריכוז
הילד שלכם לא מוכן שתיגעו בו או שתנשקו אותו? במסיבות יום הולדת הוא נכנס לחרדה ממוסיקה רועשת ומשלל האפקטים של הקוסם? בחיי היומיום מסרב ללבוש סוודרים, מתגרד מתוויות שבחולצה ונמנע בתוקפנות מאכילת מאכלים רבים בגלל הריח, הטעם, הטקסטורה או הטמפרטורה שלהם? לבעיה זו יש שם ואפילו ניתן לטפל בה .לא מדובר על בעיות התנהגות אלא על רגישות יתר
רגישות יתר היא הפרעה בתהליך העיבוד החושי. מדובר בחלק נוירולוגי טבעי של ארגון תחושות במוח. המח מקבל מידע חושי מגופנו ומן הסובבים אותנו, מפרש את המסרים הללו ומארגן את תגובתנו. במידה ולילד/מבוגר סובל מהפרעה באינטגרציה החושית, תגובותיו עשויות להיות בלתי מתואמות, משום שמערכת העצבים המרכזית שלו מווסתת ומעבדת באופן בלתי אפקטיבי ומדויק את האינפורמציה שהוא מקבל מגופו או מסביבתו.
רגישות יתר היא אחת מהגורמים הנפוצים ביותר להפרעת קשב וריכוז . חשוב לדעת כי ככל שהטיפול יינתן בגיל צעיר יותר, לילד ולמשפחה כולה יהיה קל יותר להתמודד עם הסימפטומים. הפרעה באינטגרציה החושית בקרב ילדים משפיעה על יכולת למידה, קשב וריכוז, מבחינה חברתית, תקשורת במהלך הזמן על ירידה בדימוי העצמי, התחושה שמלווה אותם היא שאינם יכולים לסמוך על גופם, ולפיכך אינם יכולים לסמוך על תפקודם. במידה וילד כזה אינו מקבל את ההבנה והתמיכה של הסובבים אותו, דהיינו משפחתו הקרובה, הוא מפסיק לסמוך על הסביבה ולכן יש השפעה ישירה על התחום הרגשי וההתנהגותי, הגורם לעיתים להבחנה לא נכונה של הבעיה ( קשיים רגשיים / התנהגותיים במקום רגישות יתר ) .
לצערי, ישנם ילדים ומבוגרים שמטופלים בשירות הפסיכיאטרי/פסיכולוגי, בשל סימפטומים התנהגותיים רגשיים, שמקורם הוא קושי בוויסות החושי והטיפול הראשוני והעיקרי בהם צריך להיות מאיש מקצוע שמתמחה בנושא, בשילוב הדרכת הורים, על מנת לתת להורים כלים להתמודד עם הקשיים.
כל מה שאתם, ההורים, יכולים לעשות על מנת להקל על הילדים:
1. צעד ראשון – במידה ולהורה יש חשד שילדו סובל מרגישות יתר, חשוב לקבל אינפורמציה נוספת מאיש מקצוע.
2. התאמת טיפול – רגישות יתר נעה בסקלה רחבה בין ילד אחד למשנהו. ילד מופנם מאוד ירבה להסתגר, יפנים את הקשיים שלו ויצור לעצמו סיר לחץ שמתפרץ מידי פעם. ילדים מוחצנים יותר יגיבו בבכי קולני, בתגובתיות היסטריות יותר וביצירת מצבי לחץ לעצמם ולסובבים אותם. חשוב להתאים את הטיפול לסוג הבעיה.
3. שיתוף הילד – רצוי מאוד לשתף את הילד בלי חשש "ליצור עליו סטיגמה", או "להכניס לו לראש, שיש לו בעיה", כפי שטוענים הורים רבים. יש להבין שילדים כאלה מבינים שיש להם בעיה רק שאין לה שם, ואז זה הרבה יותר מפחיד או מלחיץ.
4. מודעות ותמיכת ההורים – חשוב להיות מודעים לקשיים של הילד ובעקבות כך לסימפטומים הנגרמים ולהבין שאין זה צודק או נכון לריב, לכעוס או להעניש אותו על תגובות שלעיתים נראות לא תואמות את גילו או לחשוב שהמקור שלהם נובע מעצלנות, טיפשות או פינוק. יש לזכור שהילד לא אשם – ויתרה מכך, הוא סובל מכך בעצמו.
5. נקודת הפתיחה – היא תמיד להסתכל מנקודת מבטו של הילד, לברר את דרגת החשיפה בה הוא חש נוחות ומכאן לחשוף אותו בהדרגתיות ובקצב שלו לדרגה נוספת. לדוגמא : חשיפה למאכלים.
