שמי מיכל, בילדותי הייתי ילדה "שונה" משום שסבלתי מקשיים שונים כמו לשבת בכיתה זמן ממושך ולהקשיב למורה, כתבתי עם הרבה שגיאות כתיב, שנאתי את שיעורי ספורט ואנגלית, בקיץ לבשתי ארוך (לא רציתי שיגעו בי) ובחורף הלכתי יחפה. אמרו עלי "יש לה הרבה פוטנציאל, אבל היא לא מממשת אותו", "אם היא רוצה, היא מסוגלת"… מוכר לכם?

הייתי ילדה שקטה ופתאום מתפרצת. רוצה חברים אבל עם קושי להיות בחברתם הרבה זמן. הרגשתי שונה ומשונה, הרגשתי שווה פחות, היה בי כעס ותסכול ואף אחד לא הבין!

היום בטח היו שולחים אותי לפסיכולוג או פסיכיאטר, אומרים שיש לי הפרעות כאלה או אחרות ומתייגים מיד (זה הכי קל). אולי זה נכון לחלק מהילדים ואולי זה לא נכון לחלקם השני. מישהו פעם חשב על זה לעומק? אולי רוב הבעיות נוצרו מרגישות יתר במערכת החושים? אולי הם על בסיס רגשי / מוטורי / חברתי?

יש משפט שאומר "לעולם לא תגיע למקום שלא חשבת עליו קודם". אני חשבתי תמיד בגדול, חשבתי שאני מסוגלת. התקדמתי מעיגול אחד של שמחה לעיגול שני. ידעתי שאני יכולה, למרות הכל… אבל היה לי קשה, קשה מאוד.

רק רציתי הזדמנות… וקיבלתי אותה. בגיל מאוחר יחסית, קיבלתי מתנה מדהימה מבן זוגי- לימודים. שם הבנתי בדרך קשה וארוכה שהכל נמצא בגוף ורק אני יכולה לעזור לעצמי, בהתמדה, בכוח רצון, בהעזה, באומץ ובאמונה בעצמי שהכל אפשרי. והכל אפשרי!

מהמקום הזה אני מלמדת ילדים אחרים להאמין בעצמם ולעזור לעצמם מתוך הגוף שלהם, כי כל הידע נמצא כבר שם.